סעיף השיוריות בפוליסה אינו תקף 

הפוליסה השיורית נועדה לשמש, בין השאר, אדם המעסיק קבלנים במסגרת עסקיו.

רשלנותם של קבלנים אלה, עלולה להתגלגל לפתחו של מעסיק-הקבלנים, הן מכוח אחריות שילוחית והן מכוח אחריות ישירה (סעיפים 14 ו-15 לפקודת הנזיקין).

המעסיק יכול כמובן, לבטח את עצמו גם מפני תביעות מצד נפגעי פעילותם של הקבלנים. ביטוח כזה, מטבע הדברים, הוא יקר יותר.

הפתרון נמצא לרוב בכך, שהמעסיק דורש מהקבלנים, כי ירכשו פוליסות שתכסינה גם את החיובים, אשר מכוח פעילות הקבלנים, עלולים להיות מוטלים על המעסיק.

במקביל, מתוך חשש כי הקבלנים יפרו את חובתם לרכוש פוליסות, או כי הקבלנים יפרו תנאים שיפגמו בכיסוי הביטוחי וכיוצא כאלה, מוסיף המעסיק לפוליסה שלו כיסוי ביטוחי שיורי, החל כל אימת שפוליסות הקבלנים אינן חלות, מכל סיבה שהיא.

ביום 19.8.2001, שם בית המשפט העליון, בפסק הדין שיובא להלן, קץ לפוליסות השיוריות וקבע שהן נוגדות את החוק.

מבטחים, מבוטחים, יועצי ביטוח וסוכני ביטוח, מוזמנים ללמוד היטב את פסק הדין, שכן הוא מחייב הערכות מתאימות, ניסוח מחודש של פוליסות, פעולות חיתום ושקילת הסיכונים.

דיאב מזאווי הועסק על ידי החברה הקבלנית א. דורי, בעבודות בניין, בפרוייקט בניית מלון הנסיכה באילת.

במהלך העבודה אירעה תאונה קטלנית, שהביאה למותו של מזאווי.

א. דורי הייתה מבוטחת בפוליסת חבות מעבידים בחברת הביטוח הפניקס.

לא הייתה מחלוקת כי א. דורי אחראית לתאונת העבודה בתור מעבידתו של המנוח. לא הייתה גם מחלוקת כי חבות זו מכוסה בפוליסה לביטוח אחריות מעבידים בהפניקס.

אלא שאז התברר כי קבוצת היזמים, שקיבלה על עצמה את בניית פרויקט מלון הנסיכה והעסיקה במסגרתו את א. דורי, רכשה ביטוח חבות מעבידים בחברת הביטוח מגדל.

בפוליסה זו, תחת "שם המבוטח", צוינו היזמים בשמם המפורש וגם, כנהוג במקומותינו, הוספו לאחר פירוט שמות היזמים, המילים: "ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה".

א. דורי הועסקה כאמור על ידי היזמים בביצוע הפרויקט. היא נחשבת ללא ספק "קבלן" של היזמים.

כאמור, על פי נוסח פוליסת מגדל, גם קבלן של היזמים נחשב למבוטח בפוליסה. אשר על כן, טענה הפניקס, גם מגדל חייבת לכסות, יד ביד עם הפניקס, את הפיצויים המשולמים לעובד של א. דורי שנפגע.

מגדל לא הסכינה עם טענתה של הפניקס. היא הפנתה לסעיף מפורש בפוליסה השולל קיומו של ביטוח כפל:


"פוליסה זו מורחבת לכסות את חבותו של המבוטח כלפי ו/או בגין קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם, בתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנערך על ידי המבוטח או לטובתו המכסה אותה חבות".

השופט גדעון גינת, מבית המשפט המחוזי בנצרת, שבפניו נדונה לראשונה המחלוקת בין הפניקס לבין מגדל, צידד בעמדתה של מגדל:


"פוליסת המעבידים מעניקה כיסוי ביטוחי למבוטח ולאותם קבלנים וקבלני משנה הקשורים עימו, ובלבד שהאחרונים לא דאגו לביטוח מעבידים לעצמם. הסעיף שבמחלוקת בא, כפשוטו של מקרא, למנוע כפל ביטוח...".

המחלוקת בין הניצים הגיעה לבית המשפט העליון.

למעשה, קובע השופט יצחק אנגלרד, מגדל מבקשת כי ברשימת הביטוח נקרא את "שם המבוטח" כך:


[שמות היזמים]...ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה ובתנאי שלא קיים כל ביטוח אחר שנערך על ידי המבוטח או לטובתו המכסה את אותה חבות.


דא עקא, לא כך נכתב במקום ההוא ברשימה, קובע השופט.

השופט אנגלרד מטיל ספק גם בפרשנותו של השופט גינת לסעיף השולל ביטוח כפל. המנוח היה עובדו של א. דורי, דהיינו, עובדו של המבוטח בפוליסת מגדל. והנה, הסעיף השולל ביטוח כפל, לא מתייחס לחבותו של המבוטח כלפי עובדו, אלא לחבותו של המבוטח "כלפי קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם".

הסעיף השולל כפל ביטוח, על פי לשונו, אינו מתייחס אם כן לחבותה של א. דורי כלפי עובדיה שלה.

אלא השופט אנגלרד, אינו מסתפק בדחיית עמדתה של מגדל מהטעם הפרשני. הוא ממשיך בצעד נוסף ומגיע למסקנה מהפכנית בסוגיית ביטוח כפל.

לדעת השופט אנגלרד, גם אם מגדל הייתה מנסחת את הסעיף השולל ביטוח כפל באופן ברור ומפורש, גם אז לא היה באפשרותה ליהנות ממנו.

לדעת השופט, לסעיף השולל קיומו של כפל ביטוח, אין כל תוקף. סעיף כזה עומד בניגוד להוראת סעיף 59(ג) לחוק חוזה הביטוח לפיה, "בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף".

על סעיף זה, ממשיך החוק וקובע בסעיפים 64 ו-67 לחוק הביטוח, לא ניתן להתנות, אלא לטובת המבוטח.

השופט גינת פתר קושי זה. הוא קבע כי איסור ההתנאה הוא רק מקום בו קיים כבר ביטוח כפל. כאשר קיים בפוליסה סעיף הפוטר את חברת הביטוח מחבות במקרה וקיים ביטוח אחר, אין מקום לדבר על ביטוח כפל; וכשאין ביטוח כפל, אין מקום לאיסור ההתנאה.

אולם, דעתו של השופט אנגלרד שונה. "אין לאפשר למבטח לסכל את התכלית הברורה של החוק באמצעות ניסוח של תנאי מחריג. מטרת המחוקק, הייתה לאפשר למבוטח, המשלם פרמיה לשני מבטחים, ליהנות מחבותם של שניהם כלפיו, יחד ולחוד".

המסקנה אם כן, שביחסים בין המבוטח למבטחיו, אין תוקף לסעיף השולל ביטוח כפל.

כעת, פונה השופט לבחון, האם יש לאסור סעיף השולל ביטוח כפל גם ביחסים שבין המבטחות לבין עצמן.

סעיף 59(ד) לחוק הביטוח מסדיר את נטל ההשתתפות בין המבטחים במקרה של ביטוח כפל. סעיף זה קובע כי "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח".

אכן, מודה השופט, על סעיף 59(ד) לחוק, אין כל איסור להתנות.

אולם, מוסיף השופט, את שלילת ההשתתפות בין המבטחות לא ניתן לעשות בפוליסת הביטוח. "פוליסת הביטוח היא בבחינת חוזה בין המבטח לבין המבוטח".

ההתניה על היחסים בין המבטחים לבין עצמם, אינם עניין לחוזה שבין המבטח למבוטח. מכאן כי התניה שמטרתה לשנות את ההסדר הקבוע בחוק באשר לזכות ההשתתפות בין מבטחים במקרה של ביטוח כפל, חייבת להיעשות בין הצדדים הישירים הנוגעים בדבר, דהיינו בין המבטחים, בינם לבין עצמם.

לפיכך, לדעתו, אין בכוחו של הסעיף השולל ביטוח כפל בפוליסה שנכרתה בין מגדל לבין היזמים, כדי לפגוע בזכות ההשתתפות של חברת הפניקס, המוקנית לה מכוח סעיף 59(ד) לחוק הביטוח.

רק אם שתי המבטחות, מגדל והפניקס, היו מסכימות בהסכם ביניהן לשנות את ההסדר הקבוע בסעיף 59(ד) לחוק הביטוח, אז ורק אז, הסכמה כזו הייתה בת תוקף.

לאור כל האמור, פוסק השופט, על מגדל להשתתף עם הפניקס בפיצוי שאיריו של העובד המנוח.

לתוצאה זו מצטרפים בהסכמה השופטים תיאודור אור ואליעזר ריבלין.
מסמך 270